הראש שלי בעננים. בגלל זה אני לא יודעת מאיפה יורד השלג. לא תמיד יש לי סחרחורת. זה רק כששאלה רכה קופאת באוויר.
יש כל כך הרבה אנשים שאני אומרת להם שלום. כמעט כולם מחבבים אותי ותו לא. כל שלום הוא כמו חיכוך גפרור באבק שריפה ללא הועיל - להבה לא נדלקת.
חיכיתי לרגע שבו אלי בני יתחיל לנגן. לשם כך התעקשתי שהפסנתר שלי יישאר בבית, וכדי שלא ייראה כתופס מקום, רק צידו הצר גלוי לעין, וצידו הרחב קבור מתחת הררי רכוש רזרבי. יצא שאלי התחיל ללמוד דווקא חלילית. היתה תקופה של התלבטות קשה בין מורה יקרה ומצוינת ובין קונסרבטוריון, ולבסוף בחרנו במורה שהיא תלמידת תיכון. התנהלתי בצורה בעייתית בשל עוצמת הפנטזיה שיש לי ביחס למוזיקה וביחס לאלי, ודחיתי את ההחלטה תוך כדי טיפוח ציפיות אצל כל הצדדים, ולכן, כשהמורה שנקבעה לאלי בקונסרבטוריון התקשרה לברר מדוע עדיין לא נרשמנו, עלתה לי אשמה לגרון וסיפרתי לה "הכול" בדקלום נבזי. סיפרתי לה שאנחנו שני אמנים, כלומר חלשים, סיפרתי לה שהתלבטתי בין מורה לתלמידה וציינתי שמות, ואם רק היה לי מספיק זמן, הייתי הולכת על וידוי סופי. מתברר שנכנסתי ללוע הארי. האישה הצרודה הזאת נקטה עמדה ברורה: בשום אופן לא תלמידת התיכון, ואת העצה הזאת היא מעניקה לי כמי שמקריבה את השתתפותה במשחק ("אח, מה שאני הייתי עושה ממנו"). התברר שהיא מכירה הן את המורה והן את התלמידה, ואף למדה אצל המורה. כדי להמחיש לי למה הדבר דומה היא שאלה אותי רטורית: ילדה בת ארבע עשרה יכולה להיכנס להיריון, אבל האם זה הופך אותה לאישה? כשאני נכנסת לתוך הפה של מי שמדבר כך, אני כבר לא בן אדם.
בגינת המשחקים הייתי עדה להתרחשות דרמטית בין אב לבן: אבא יפה תואר במיטב שנותיו - ממש גיבור פרסומת למזרן אורתופדי - עמד ליד מתקן שעשועים עם שלושת ילדיו - שני בנים ובת. האב היה שקוע כולו בניסיון עקשני לשכנע את בנו הבכור ליפול לאחור בגוף ישר, ידיים צמודות לגוף ועיניים עצומות - לזרועותיו. שני הילדים הקטנים היו בתודעה פזורה של משחק, רצים לכל כיווני הרוח. הבן הבכור, קולו התחלף אך גופו עדיין דק, היה במצב תודעה טרגי. כל הניסיונות נגמרו בהתכווצות גופו של הבן לפני נקודת האל חזור. האב טען שהבן חייב לסמוך על אבא שלו - אתה לא סומך עליי [שוב ושוב ושוב]? חם וקר בו זמנית. הפירוש הקונקרטי שהאב נתן ל"סמוך על אבא", מזכיר את כנף העוף ששמים בצלחת הסדר לזכר זרועו הנטויה של אלוהים.
הגעתי למרפאת השיניים לטיפול שורש, והתברר שמישהו ביטל את התור שלי בטעות, במקביל לכך שהמערכת הממוחשבת של מרפאת השיניים התקשרה אליי, ביקשה אישור לתור וקיבלה. ביקשתי לדבר עם המנהל מיד. הפנו אותי לחדרו, והזהירו אותי שלא אכנס כל עוד הוא בשיחת טלפון. כשגמר, ביקשתי בדחילו ורחימו אך בזעף להיכנס. הייתי צריכה לחצות את החלל המואר מידי מהדלת ועד לכיסא של האורחים בהיגיון יחסי. פתחתי ואמרתי ברעד שהתור שלי בוטל בטעות, שהצטרכתי למצוא סידור לילד כדי שאוכל להגיע ושאני רוצה פיצוי. המנהל, כחול עיניים, פנים רבועים וחולצה לבנה של פרסונל, ענה בתקיפות שאין לו שום פיצוי לתת לי. הוא התחיל להקליד את פרטיי (שם ושן), ואז הופיעו במחשב נתונים סותרים, מביכים. והרי לו בעיית היגיון - משחק מנהלים. כך עברה כמעט שעה, שבמהלכה הפכנו שותפים לפליאה, ואמרנו לסירוגין משפטים כמו - לא מובן, חסר פשר, באג. קיבלתי הסבר על אופן הפעולה של המערכת כולה וברגעי חולשה פזלתי לכתמי הזקנה שמתחילים להתפשט על היד שלו. הוא מצדו, הבטיח לי שעוד אחזור הביתה כמו נסיכה עם כתר בשן, ועם ניכוי של חמישה אחוזים מהתשלום. זאת אף זאת, הוא קבע לי תור חדש באטיות ובהקפדה ששמורות לראשון עובדי המזכירות.
זה הרבה עניין של יכולת לתת תוקף לדברים. היכולת שנמסרת מהיד של אימא. אני תמיד ארגיש לא בטוחה שיש לי קייס, ומתוך כך האישונים שלי לא מקבלים הוראות ברורות מלמעלה.
הייתי בתחנת המשטרה. ישב על כיסא במסדרון קצין הסיור רונן. מוצק ומרושל, מלא בחפצי מתכת, משתעל שיעול מכוער בפה פתוח בין תנומה לתנומה, לא פותח בשיחה, עיניים בהירות חצי סגורות, לסת עבה כמו עצם ירך, בקיצור תנין. ניהל שיחה בסלולרי: תכיני לי גופייה לבנה, את הסריג תכלת של לקוסט, תחתונים, גרביים, נעליים לבנות. ברגע האמת, נתן לי לעקוף מישהי אחרת, שהקייס שלה היה כבד, בתור. התנין הזה הוא שלי ובשבילי! עשו אותי באצבע. כמעט כל מה שאני עושה מצוץ מהאצבע. אני יודעת להצביע. מי ניצח?
האם אפשר לעשות שינויים קלים בעבר מתוך צורכי ההווה בלי שאף אחד ישים לב? משהו דומה למעשה רמאות קטן שעשיתי לכלבה שלי בתקופת הילדות: קראתי לה בהתחלה "תותי". כשגדלתי קצת והשם הזה היה מתוק לי מדי, החלפתי אותו ל"טוסיק". אחר כך, כשהשם החדש נראה לי מרדני סתם, רציתי להחליף את שמה לטוטי, אבל כבר לא יצא. מכל מקום, הכלבה לא הבחינה בחילופי האותיות בתוך התבנית או-אי. למרות ההישג שבהשתלת טעם העכשיו בעבר, נראה שאין לשינויים האלה חשיבות ממשית להווה. המחיקה היא לא תמיד תיקון, אלא גם התרוקנות מהיש.
בפינת חצר חשופה לרחוב ראיתי חתול מצונף בגומת עפר. אפו נכרת, והוא גוסס מפצעו. נראה כאילו הדביקו לו פרוסת נקניק סלמי לפרצוף. ומעל לפצע הזוועתי העיניים החמודות-חמודות עפעפו חלושות. הפצע הלא ייאמן הזה גרם לחתול להיראות כמו תחפושת חתול, אדרת חתול מסביב לראש בשר. התקשרתי לעירייה להודיע למחלקה הווטרינרית על החתול הסובל. מאוחר יותר: הגומה ריקה. באו מהעירייה וחלצו את היציקה מתבנית המוות שלה. התייסרתי בתנועת מטוטלת בשאלה האם הקריאה לצוות המתת החסד העירוני היתה המעשה הנכון. קיצור הסבל מול קטיעה מבהילה של גסיסה שקטה. למחרת, כשכבר נחלצתי מהמחשבות על החתול, טלפון נוזף מהעירייה: הגיעו למקום, לא מצאו את החתול ולא השיגו אותי בטלפון. הסיפור יצא מהקבר.
אימא חנקה את שתי בנותיה. אחיה, ששהה בדירה בזמן הרצח, לא הושיע, משום שהיה ספון בחדרו ומשום שהוא לא מדבר עם אחותו זה כמה חודשים. האי דיבור הוא כמו חומר אפל, שהוא בעצם חיוור מאוד.
|
Authorגנבת במעצר בית Archives
February 2012
Categories |