חיכיתי לרגע שבו אלי בני יתחיל לנגן. לשם כך התעקשתי שהפסנתר שלי יישאר בבית, וכדי שלא ייראה כתופס מקום, רק צידו הצר גלוי לעין, וצידו הרחב קבור מתחת הררי רכוש רזרבי. יצא שאלי התחיל ללמוד דווקא חלילית. היתה תקופה של התלבטות קשה בין מורה יקרה ומצוינת ובין קונסרבטוריון, ולבסוף בחרנו במורה שהיא תלמידת תיכון. התנהלתי בצורה בעייתית בשל עוצמת הפנטזיה שיש לי ביחס למוזיקה וביחס לאלי, ודחיתי את ההחלטה תוך כדי טיפוח ציפיות אצל כל הצדדים, ולכן, כשהמורה שנקבעה לאלי בקונסרבטוריון התקשרה לברר מדוע עדיין לא נרשמנו, עלתה לי אשמה לגרון וסיפרתי לה "הכול" בדקלום נבזי. סיפרתי לה שאנחנו שני אמנים, כלומר חלשים, סיפרתי לה שהתלבטתי בין מורה לתלמידה וציינתי שמות, ואם רק היה לי מספיק זמן, הייתי הולכת על וידוי סופי. מתברר שנכנסתי ללוע הארי. האישה הצרודה הזאת נקטה עמדה ברורה: בשום אופן לא תלמידת התיכון, ואת העצה הזאת היא מעניקה לי כמי שמקריבה את השתתפותה במשחק ("אח, מה שאני הייתי עושה ממנו"). התברר שהיא מכירה הן את המורה והן את התלמידה, ואף למדה אצל המורה. כדי להמחיש לי למה הדבר דומה היא שאלה אותי רטורית: ילדה בת ארבע עשרה יכולה להיכנס להיריון, אבל האם זה הופך אותה לאישה? כשאני נכנסת לתוך הפה של מי שמדבר כך, אני כבר לא בן אדם.
Authorגנבת במעצר בית Archives
February 2012
Categories |